[ המאבק להצלת הטלוויזיה החינוכית הישראלית ]
2017-2018
על סגירת הטלוויזיה החינוכית נודע לי רק לאחר שלב הראיון, 15 חודש לפני הסגירה
מה שהכניס אותי לדילמה כבדה האם "להמר" על מקום העבודה שלי ולהשתלב בה למרות המצב או לפרוש.
בסופו של דבר הסכמתי להצטרף בתנאי שאקח חלק פעיל במאבק להישרדות התחנה
ומאותו רגע לא הפסקתי לפעול למניעת הסגירה. גם ובעיקר מחוץ לשעות עבודתי בחינוכית.
[ מטרת המאבק ]
הטלוויזיה החינוכית שורבבה על לא עוול בכפה לחוק תאגיד השידור הציבורי באמצעות מחטף פוליטי במהלך "צוק איתן".
לא הייתה שום סיבה לסגור מפעל משגשג, ערכי, ויעיל כלכלית כמו הטלוויזיה החינוכית.
חוק התאגיד נועד ליישם את המלצות ועדת לנדס שאמורה הייתה לתת מענה לכשלים ברשות השידור ז"ל, אך הטלוויזיה החינוכית מעולם לא הייתה חלק מרשות השידור אלא יחידת סמך של משרד החינוך. היא התנהלה מעיר אחרת, על ידי עובדים ומנהלים אחרים לגמרי ואף זכתה בפרסי התייעלות וחדשנות של נציבות המדינה שאמורים היו להצביע על כך שהכל מתנהל בה טוב ונכון.
אז מה פתאום לסגור?!
[ חלקי במאבק ]
היות והטלוויזיה החינוכית היא גוף ממשלתי, נאסר עליה לערוך קמפיין ממומן. ולא משנה עד כמה צודקות היו טענותינו. אסור להשתמש בכספי ציבור ע"מ לשכנע את הציבור שהשירות שאנו מגישים הוא טוב. (אפילו אם זה לטובת הציבור ואפילו אם הגופים שנגדנו משתמשים בסכומי עתק כדי לשכנע את הציבור שסגירתנו היא פעולה מוצדקת) ולכן, נאלצנו להפריד בין העבודה הפורמאלית, היומיומית, לבין מאבק ההישרדות הלא פשוט בכלל הזה.
פתחנו קבוצת פייסבוק רשמית שנקראה "החברים של קישקשתא" שנועדה לתת מענה לכל שאלות הגולשים החוזרות ונשנות בדף הפייסבוק ובטוויטר שלנו (עליו הייתי אחראי). כמובן שאת הטרולים ואת "המגיבים מטעם" זה לא סיפק. והם השתמשו במרחב הסושיאל שלנו ע"מ ללכלך עלינו, מה שגרם לי בשלב מסויים לכתוב את הסטטוס הבא:
מעבר לסושיאל לקחתי חלק גם בפעולות רבות נוספות כגון:
* כתבתי תסריטים לבובות (בץ, נולי ואוזה) ולחברי הכנסת שרואיינו על ידם בכנס החירום להצלת החינוכית בכנסת. כנס בו לקחו חלק רבים מחברי האופוזיציה והקואליציה שהביעו בנו את תמיכתם לצורך קבלת בדל אור זרקורים אבל בפועל לא היינו *באמת* חשובים להם.
* יחד עם שירי בשן יזמנו אירוע תמיכה בכיכר רבין. את האירוע הנחה יואב קוטנר וכולו התנהל בהתנדבות מלאה.
רק לאחר שההסתדרות ראו שאנחנו נרים את האירוע איתם או בלעדיהם הם החליטו לתמוך בנו ולתת לנו במה והגברה על חשבונם. באירוע לקחו חלק במצטבר לפי הערכות המשטרה (שאחד מתפקידיי היה לתאם מולה את האירוע) כ-5,000 איש אך לתקשורת (הלא מפרגנת) היה נוח יותר להציג את זה כהפגנונת קטנטונת בהשתתפות כ-200 איש. עצוב.
* לבקשת ידידיי מהחינוכית יצרתי טפסים חינמיים ב-WIX המאפשרים שליחת מכתבים מהירה והמונית לכחלון ולביבי בבקשה לשנות את ההחלטה.
* יזמתי סיורים בחינוכית למעצבי דעת קהל ברשת אבל בגלל הרגישות הפוליטית של העניין הרבה מחבריי, אושיות פייסבוק, שרוצים להתקדם הלאה בתחום התקשורת, חששו לנקוט עמדה פומבית בנושא וביטלו את הגעתם ולכן רק סיור אחד שכזה יצא לפועל בסופו של דבר. עצוב (2).
* דיברתי בוועדת כנסת (בראשותו של ח"כ מיקי זוהר) על האבסורד של עלויות הסגירה ועלויות פתיחת ערוץ חלופי בתאגיד, על מכבסת המילים של "מעבר לתאגיד" (כאשר בפועל רק 15 מתוך 187 עובדים נקלטו בתאגיד), כאשר מולי ניצבים חברי כנסת, נציגי האוצר, ונציגי התאגיד (כולל מנכ"ל התאגיד) אבל דבריי נפלו על אוזניים אטומות.
[ סיכום המאבק בכמה משפטים ]
לכאורה המאבק נכשל. החינוכית נסגרה.
ועם זאת:
* הצלחנו לכפות על משרד האוצר להקצות 12 מיליון ש"ח לתאגיד ע"מ שיקלוט 40 עובדים מהחינוכית (בפועל נקלטו כאמור רק 15 אבל בכל אחד ואחת מהם אני רואה הישג של המאבק).
* החינוכית הייתה המקום הראשון בו התפרנסתי מכתיבת תוכן. עד אז כתבתי המון בהתנדבות והתפרנסתי מדברים אחרים. השינוי הזה קידם אותי מאוד מבחינה מקצועית.
* ניהול הטוויטר של החינוכית והמאבק הבלתי פוסק בטרולים במשפטים קצרים לימדו אותי שיעורים חשובים ביותר בהתנסחות קצרה ורהוטה.
* לקחתי חלק במחלקת הדיגיטל הטובה ביותר במזרח התיכון. נקודה.
* יתכן ושילמתי מחיר תדמיתי ומקצועי קשה בכך שהבעתי את דעותיי בפומבי בזמן שאני לא עובד מדינה אלא עובד קבלן בחינוכית אבל אני לא מצטער על כך לרגע. זה אולי יישמע לכם קלישאתי אבל בפשטות - הידידויות והקשרים שיצרתי שם במהלך התקופה הזו והשיעור לחיים שלקחתי משם - שווים את משקלם בזהב!